נסיעה מדומה מאת שרה רופמן

 

ניסיונות לתעד תנועה ואת הרעיונות הנובעים ממנה, נעשו לאורך כל ההיסטוריה של האומנות והאדריכלות. בתקופת הבארוק ניסו לבטא רוחניות, ואילו בתחילת המאה ה-20 להאדיר את הטכנולוגיה. רעיונות כאלו אפשר למצוא כמובן גם בעבודותיהם של אדריכלים עכשוויים.

 

במשרדי דורנט, חברת ליסינג למכוניות, נעשה ניסיון לתרגם את הרעיון של תנועה לתוך החלל. המקום הוא אי שם בקומה ה-18 בבניין טויוטה, המשקיף על כל איזור גוש דן במרכז הנוף בולטת נוכחותו של כביש האיילון.

בפני אדריכלית הפנים, מיכל רוזן, וראש צוות הפרויקט במשרדה, עדי מור-קריסטל, בלטו שני נתונים חשובים- עיסוקה של החברה בכלי רכב והנוף הנפלא הפרוש מסביב. הצורך לשלב בין השניים ולהופכם לרעיון המרכזי של תנועה בנוף, התבקש מאליו.

 

תחושת הזרימה מוצאת ביטוי במערכת התנועה של החלל. החברה מנצלת את כל שטח הקומה, וכמו רוב בנייני המשרדים המודרניים, פירוש הדבר שטח טבעתי הסובב את גרעין הבניין. מכיוון שכך, מוקמו המסדרונות סביב אותו גרעין. מבחינה מעשית, מתקבלת הדרך הקצרה והמהירה ביותר לנוע בחלל. מכיוון שטבעת היא למעשה ריבועית, התקבלו ארבעה מסדרונות המקיפים את לב המבנה. אומנם ארבעת המסדרונות הם חלק מהיקף רציף אחד, אלא שבפועל התנועה לאורכם הופכת למסע בצירי תנועה שונים. ככל שהדרך הולכת ומתארכת, אנו עוברים חוויות שונות, החל בעמידה בלב האוטוסטראדה, דרך כביש צדדי מפותל והררי, נסיעה עירונית מהירה, ולבסוף- נסיעה במהירות האור.

 

הכניסה לחלל נמצאת במרכז אחד הצירים. ממש מולו, נוף פתוח לחלוטין לעבר האיילון. קשה לא לעמוד משתאים מול הנוף ולחוש את הסכנה, כאילו אנו בעצמנו עומדים במרכז האוטוסטראדה וכל רגע עלולים להידרס. הציר מוגדר היטב לא על ידי קירות, שהיו חוסמים את הנוף, אלא על ידי ריצוף האבן הבהיר של הציר, לעומת ריצוף הפרקט של איזור המבואה. אחת הבחירות המעניינות הייתה למקם את חדרי הישיבות לאורך אותו ציר כניסה. מכיוון שציר זה מחבר אותנו עם הנוף בצורה ישירה וללא מחיצות, חדרי הישיבות הפכו לתיבות זכוכית  כמעט בלתי מורגשות. הן מאפשרות קשר ישיר עם הנוף ועם תחושות העוצמה והתרוממות הרוח.

 

כיוון שהגדרת השטח של חדרי הישיבות אינה מתקיימת באמצעים קונבנציונאליים כמו קירות, שינוי ריצוף או גובה רצפה- הריהוט מגדיר את החלל. סביב שולחן הישיבות ניצבים כסאות עור באדום עז. האדום מנוגד למערך הצבעים הפסטלי בכל שטח המשרד, ומשענות הכיסאות מגדירות את המתחם כחדר ישיבות.

אם נמשיך את המסע לאורך מסדרונות החלל, נגיע לציר שונה, שלאורכו ממוקמים משרדי המנכ"לים של החברה. מטבע אופיים של החדרים, הקשר לנוף נחסם לחלוטין. התחושה היא של הפתעה גדולה לעומת הפתיחות והשקיפות של הציר שממנו הגענו. זהו ציר מסתורי, מעוקל ומפותל, הנחשף בהדרגה. הגובה משתנה (כתוצאה מהזזת אינסטלציה מקורית) וכן החומר: ריצוף האבן הופך לעץ, ושוב לאבן. חיפויי הקיר הופכים מטיח פיגמנטי לארונות קיר, מטבחון, סדרת דלתות וסוגי צבע שונים. רמז מפתה להמשך המסע הוא נישה עם עבודותיה של הפסלת רזיה גרשון, מונחות על מצע חצץ. הפסלים הם דמויות של עזים, מעין מגע של טבע בתוך סביבה אורבאנית. מתח הניגודים מפתה להמשיך.

 

כאשר מסתיים ציר ההליכה המתפתל, מגיעים לציר חדש, ישר לחלוטין, המעביר אותנו לסביבה חדשה ולחוויה שונה. הוא מוגדר על ידי מחיצת זכוכית ומעברה השני ממוקמות עמדות עבודה פתוחות הבנויות גבס. הדופן החיצונית והארוכה של העמדות צבועה בסדרת פסים אופקיים, המתבהרים כלפי מעלה. בהליכה לאורך הציר מתקבלת תחושה של נסיעה מהירה לאורך כביש המשקיף על רקמה אורבאנית. הביטוי הצורני של רקמה זו היא החלל הפתוח של עמדות עבודה. הן בנויות כמודולים בעלי גודל זהה, המשכפל את עצמו ויוצר קצב קבוע. קצב זה מתאים עצמו לתחושת הרצף בתוך המסדרון הארוך, שאינו נקטע ואפילו מקבל חיזוק על ידי פסי הצבע האופקיים. לאורך כל הדרך נראה ברקע הנוף האורבאני האמיתי, המחולק לחלוקות משנה קטנטנות. מסדרון זה מייצר תחושות של אופקיות ועומק אינסופיים.

 

את הציר האחרון בהיקף החלל ניתן להגדיר כנסיעה וירטואלית במהירות האור. גם הפעם לפנינו ציר ישר וסגור, שאין ממנו מבט ישיר אל הנוף. רצפתו משופעת קלות, ולאורכו שני חריצים מהם בוקע אור, אחד לאורך הקיר והשני בדופן התקרה. השיפוע גורם להאצה קלה בהליכה, ופס האור נותן את התחושה כי התנועה כל כך מהירה, עד כי הכל נעלם ורק פס אור מרמז על הדרך.

 

בסוף ציר זה אנו חוזרים אל מסדרון הכניסה. החזרה אל דלת הכניסה היא הדרגתית. אנו עדיין מובלים בחלק מהדרך על ידי פס אור בתקרה, אך החלל מפסיק להיות אטום והשקיפות מופיעה בו באופן הדרגתי, עד לעצירה המוחלטת, שוב מול הנוף.

 

אלמנט מעניין נוסף הוא התקרה האקוסטית, בעלת המבנה הכיפתי. למרות שכיוון הגל שלה ממוקם בניצב למסדרונות, הוא עדיין מחזק את תחושת הנסיעה.

 

נושא אחר שהוזכר במרומז, קודם לכן, הוא מערך הצבעים המפתיע. סקלת הצבעים של כתום-צהוב פסטלי אינה בחירה מובנת מאליה בכל הקשור לעולם הרכב, אבל עובדת נפלא עם הצבעוניות של הנוף האפרפר ומשתלבת היטב בצבעי השקיעה.

 

אלמנט מיוחד הממוקם בקצה מסדרון הכניסה הוא פס תאורה סמוי, שעוצב במיוחד על ידי יועץ התאורה גיורא רוטמן. פס זה יוצר חיבור עדין ונקי אל חלון גדול ומשתקף בו. כתוצאה מכך נוצרת המשכיות במבט אל תוך הנוף. המשרדים מצליחים לייצר חוויית תנועה מבלי לגרום לתחושת עייפות, וסביבת עבודה רגועה ונעימה, המזמינה למסע של חוויות.